נבואות זעם זה מקצוע משתלם. השאלה – על חשבון מי?

אחד ה'מקצועות' הכי משתלמים בעולם הוא נביא זעם.

בטח ברמת השגת תוצאות. זה win-win. אם יקשיבו לו, הוא ניצח, ולעולם לא נוכל לדעת מה בדיוק היה קורה אחרת. אם לא יקשיבו לו, מתישהו הוא תמיד ינצח. מספיק שמשהו יקרה פעם אחת, הנבואה תיזקף לזכותו. אין לה תאריך תפוגה, ומדדי ההצלחה כמעט בלתי מוגבלים.

לכל תחום בלהות יש את הנביאים שלו. יצחק בריק הוא אחד המוכרים שבהם. אבל יש עוד: מתנגדי ההתנתקות, פעילי האקלים, מגפות, רעידות אדמה ועוד. ההצלחה תבוא מתישהו. זו לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי...

אלא שלאורך זמן וכמדיניות ציבורית, אי אפשר לחיות בתודעה ובתפיסת עולם שתמיד הגרוע מכל עומד בפתח. בטח שלא ברמת מדינה. ואכן, אחד המרכיבים הבולטים בתפקיד הוא חוסר באחריות ציבורית כלשהי. (לצערנו, זה לא אומר שמי שכן נושא באחריות ציבורית נוהג כמצופה ממנו).

אלא שמתריעי הקיצון לא טועים בהכרח. להפך, לא פעם הם ניזונים מנתונים אמיתיים, ולעיתים גם צודקים. הבעיה היא בנחרצות, אותה ודאות מוחלטת שמותירה אותנו בלי מרחב תמרון: או שנאמץ את נבואותיהם ונחיה בחרדה מתמשכת, או שנתעלם מהן וניחשב מופקרים.

הם לא רק מנבאים את חורבן המערכת. הם מתעלמים מהנזק שבהקשבה ובקבלת הנבואות שלהם. זו לא רק תודעת קיפאון ואיבוד תקווה – זו עצירת יוזמות, ירידה באמון הציבורי, שיתוק מערכות שלמות, ולעיתים גם מחירים כלכליים, חינוכיים וביטחוניים של ממש. הנבואה הזאת אולי משתלמת למי שמשמיע אותה, אבל היא גובה מחירים כבדים ממי שנאלצים לחיות בצל שלה.

מה שכמעט תמיד חסר בשיח הזה, הוא איזון. לא בין תקווה לייאוש, אלא בין ההכרה שיש מחיר גבוה לא להקשיב, לבין ההבנה שיש מחיר גבוה גם בלהקשיב.

נבואות זעם מצטברות בתודעה הציבורית לא כאזהרה ממוקדת, אלא כעננת איום כללית, שמכתיבה מציאות של עודף זהירות קבוע. התוצאה עלולה להיות לא רק עייפות החומר וקהות חושים – אלא גם פגיעה באמון הציבור, זלזול באזהרות אמיתיות, וניהול חיים תחת תחושת איום תמידי שמחליש את החוסן האזרחי.

פה נמצאת נקודת האיזון הקשה.

תפקידו של ניהול סיכונים חכם ומקצועי הוא בדיוק זה: להכיר בסיכונים - לא להדחיק, אבל גם לא לתת להם לנהל את החיים. להבין שתחושת ודאות מלאה היא אשליה מסוכנת, אבל גם לדעת להבחין בין סיכון של 1 ל־100,000 לסיכון של 1 ל־3. לדעת לסמן סיכונים אמיתיים, אבל גם לומר ביושר מה לא נכלל בטווח ההסתברות הסביר.

ובעיקר, להפסיק להתלהב ממי שצועק חזק, במיוחד כשאין לו מה להפסיד. ולהתחיל להקשיב למי שמציע גם פתרונות. להעדיף את מי שלוקח אחריות על המציאות, לא רק מנבא את חורבנה, ולהיזהר ממי שהופך את הפסימיות הקיצונית לשיטה. זו לא רק דרך חשיבה בעייתית, זו דרך מסוכנת.