הצלחות שקופות: שגרה היא לא מובן מאליו – היא יעד שצריך לנהל

יש תחומים שבהם הצלחה מתבטאת בהיעדר: אין דרמה, אין רעש, אין כותרות. רק שקט. רק שגרה. כולם חזרו הביתה בשלום – ונדמה שלא קרה דבר, אף על פי שבפועל נעשה הרבה מאוד.

אבל דווקא כאן טמונה הנקודה. זו לא רק אנקדוטה מעניינת – זו תופעה מהותית: ככל שההצלחה פחות דרמטית ויותר שקטה, כך גדל הסיכוי שהיא תיתפס כמובנת מאליה. ודווקא בגלל זה, היא חשופה יותר לשחיקה, לזלזול ולחוסר השקעה.

בניהול בטיחות וביטחון, השקט הוא לא ברירת מחדל. הוא לא "קורה מעצמו". הוא תוצאה. הוא הישג. אבל מכיוון שהוא שקוף – הוא גם נתפס כמובן מאליו. וזאת בדיוק הבעיה: הצלחה שבאה לידי ביטוי בכך שלא קרה כלום – היא ההצלחה הקשה ביותר למדידה, להוקרה ולשימור.

אנחנו חיים בתרבות שמגיבה חזק מאוד לכישלון. כשמשהו משתבש, מישהו יידרש לשלם את המחיר. כשילד נפגע, כשפורצת שריפה, כשיש תקלה חמורה – כולם מתעוררים. אבל כשהכול עובר בשלום? זה נתפס כאילו זה פשוט המצב הרגיל. וזה לא.

השקט שברקע, הוא תוצאה של עשרות פעולות קטנות: תכנון, בדיקות, שיחות, הדרכות, הצבת גבולות, ניהול תקשורת, ניהול סיכונים. כל אחת מהפעולות האלה – שבלעדיהן אולי היינו עכשיו בכותרות.

בשבת האחרונה הבן שלי העיר לי הערה יפה: בקריאת התורה, הקורא יכול לקרוא פרשה שלמה בצורה מדויקת ומרשימה – ואף אחד לא יגיד כלום. אבל אם הוא טועה במילה אחת – מיד כל בית הכנסת קופץ ומתקן. וככה זה גם בחיים. כל עוד אין תקלות, אף אחד לא שם לב למאמץ שנדרש כדי לשמור על שגרה תקינה.

לפעמים יש מי שמנסה להזכיר את זה. השב"כ, למשל, מפרסם מדי פעם כמה פיגועים הוא סיכל בתקופה האחרונה. לא כדי להתפאר, אלא כדי להזכיר לציבור שהשקט הוא לא מצב נתון – אלא תוצאה של עבודה מתמשכת, סיזיפית, רוויית החלטות יומיומיות. הוא עושה זאת כי הוא יודע: בלי הנכחה יזומה, הציבור שוכח. וכששוכחים שהשקט דורש תחזוקה, גם ההשקעה בו דועכת.

האתגר הזה מקבל משנה תוקף כשאנחנו מנסים לרתום אנשים – מנהלים, אנשי שטח, אנשי חינוך – לעסוק בבטיחות. כי מצד אחד, האחריות כבדה וההשלכות עלולות להיות חמורות. אבל מצד שני, כשהכול מתנהל כשורה – זה נראה כאילו לא קרה כלום. וכשאין תקלה, ואין הוקרה, ואין הכרה – לא תמיד ברור למה להשקיע בזה מלכתחילה.

המערכת נוטה לפעול באמצעות שוט – ענישה או נזיפה כשיש תקלה. אבל פחד מכישלון הוא לא תמריץ שמחזיק לאורך זמן. להפך: הוא גורם לאנשים לכסות על בעיות, לפעול רק מתוך אינסטינקט של הימנעות מכישלון – לעשות את מה שחייבים, אבל לא מעבר לכך. זו נקודה משמעותית: כשאין הכרה במאמץ החיובי, אנשים לא שואפים ליזום או להעמיק, אלא רק לשרוד. הם יעשו את מה שמגן עליהם מהאצבע המאשימה, לא את מה שבונה מערכת בטוחה באמת, ולהעדיף לא לראות. תרבות בטיחות בריאה לא יכולה להתקיים כך.

לכן, אם אנחנו רוצים שאנשים באמת יובילו שינוי, ינהלו סיכונים, ייקחו אחריות – אנחנו חייבים לייצר גם תמריצים חיוביים. הכרה פומבית, מתן אחריות רחבה יותר, שיתוף בתהליכי קבלת החלטות – אלה סוגים של תמריצים שמחזקים תחושת משמעות ומחויבות. לא כל דבר צריך להיות פרס – לפעמים עצם הידיעה שמישהו רואה, מבין, ומעריך את מה שנעשה, מספיקה. כי השקט, השגרה, ה"כל עבר חלק" – הם עצמם הישגים.

צריך לדעת לראות הצלחה גם כשאין סיפור לספר. לזהות את ההיערכות המדויקת, את המענה הנכון, את ההחלטות שהתקבלו מראש, את הארגון שהקדים תרחישים.

כי שקט לא נולד מעצמו. מישהו יצר אותו.

כשלא לומדים לראות את זה, מתחיל להשתרש זלזול איטי אך עמוק. ברגע שהכול משתבש – אנחנו מופתעים, כאילו לא היה אפשר לצפות את זה. כולם שואלים: איך זה קרה?

והתשובה לפעמים פשוטה: זה קרה כי התרגלנו לחשוב שהשקט פשוט שם. והפסקנו לבדוק מה מחזיק אותו.

תרבות בטיחות אמיתית לא מחכה לאירוע כדי להתעורר. היא בודקת, מכירה, ומוקירה – גם כשלא קרה כלום. ובעצם, במיוחד אז.