בורות אסטרטגית: כשפחות מידע מציל חיים

בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.3.26 פורסם ראיון עם קצין לשעבר בחיל האוויר, הטוען שמדיניות ההתרעה של פיקוד העורף עולה בחיי אדם.

עיקר טענתו: למערכת יש מידע מוקדם ומדויק יותר על שיגורים, שחרור המידע הזה יאפשר לאנשים לקבל החלטות טובות יותר עבור עצמם. מי שצריך יותר זמן, יהיה לו. והשוק כבר יפתח אפליקציות שינגישו את זה.

יש בטענה הזו היגיון שרובינו חשים בו. איך יכול להיות שלירי מלבנון ומאיראן יש לעיתים אותו זמן התרעה? המסקנה של המרואיין היא מעבר למודל של "שוק חופשי" של הנגשת כל המידע ושל אחריות אישית.

קטונתי מלהתווכח עם מומחה טכנולוגי, וחזקה עליו שנתוניו נכונים.

אך הדיון הזה מפספס שאלה מקצועית קריטית:

ניהול אוכלוסייה בחירום הוא פרופסיה בפני עצמה, והיא לא עובדת לפי חוקי הכלכלה.

המרואיין מניח שבמצבי קיצון אנשים פועלים כמקבלי החלטות רציונליים. הם לא. תחת לחץ, אנשים לא מחשבים הסתברויות אלא מחפשים ודאות. הם מפרשים, מקצרים ועושים לעצמם הנחות.

ניהול סיכונים לאומי לא יכול להישען על תקווה שאנשים "יבחרו נכון", אלא צריך להיות בנוי על צמצום האפשרות לפעול לא נכון.

עמדת פיקוד העורף לא משקפת מוגבלות טכנולוגית, אלא בחירה ניהולית. ישנו מושג בסוציולוגיה שנקרא "בורות אסטרטגית" (Strategic Ignorance). מדובר בבחירה מודעת לא לדעת, או לא לחשוף ידע מסוים, כדי לאפשר פעולה אפקטיבית יותר. בדרך כלל הקונוטציות לכך הן שליליות, אך לעיתים השימוש בו נדרש ואף הכרחי.

הפעם הראשונה שהבנתי את הצורך בכך, הייתה בשבת הראשונה שלי בצבא. כשנכנסתי לחדר האוכל לארוחת הצהריים, לא הבנתי למה השניצלים קרים. אצלי בבית גם שומרים כשרות ושבת, ומחממים כל שבת את האוכל על הפלטה. הסבירו שאלה הפקודות: במטבחים צבאיים לא מחממים אוכל בשבת. נקודה. לא נכנסים לדקויות של "יבש", "פלטה" וחריגים.

למה? כי הרבנות הצבאית חששה שאם תפתח את המורכבות, כל אחד יהפוך לפוסק.

(מאז הפקודות קצת השתנו להבנתי, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון).

גם בהקשר שלנו, פשטות בקבלת החלטות תחת לחץ - מצילה חיי אדם.

שתי הערות לסיום:

1. האתיקה של "מה היה קורה אם": הטענה שמדיניות פיקוד העורף "עלתה בחיי עשרות" היא מניפולטיבית. קל לספור את אלו שאולי היו ניצלים עם עוד 20 שניות, אבל בלתי אפשרי לספור את אלו שהיו נהרגים כתוצאה מיישום הנחיות אחרות שמשמעותן חוסר בהירות ביחס לסיכונים.

2. אחריות המדינה מול "כוחות השוק": הרעיון שכל אחד יגדיר לעצמו מתי להיכנס לממ"ד הוא הפקרות במסווה של ליברליזם. בכלכלה אפשר לטעות, לשלם מחיר ולהשתפר. באחריות על חיי אדם אין את הפריבילגיה הזאת. מדינה לא יכולה לאפשר לחיילים לבחור אם לחבוש קסדה, או לנהגים להחליט מתי לחגור חגורה.

האתגר האמיתי של פיקוד העורף הוא לא טכנולוגי, אלא היכולת לשמר הנחיה אחודה ובהירה בעולם שבו המידע זמין ומבוזר. שקיפות היא ערך חשוב, אבל במערכות מצילות חיים, שקיפות ללא תיווך היא לא דמוקרטיזציה של המידע - היא התנערות מאחריות.

אחידות ובהירות הם ערכים מצילי חיים, גם כשהם באים על חשבון "דיוק" סטטיסטי.