לתחקר וללמוד מהכשלים בלי חוכמה שבדיעבד

מאחורי מסך ערפל של פיטורים, הפגנות, בג"צים, בעד ונגד, מתפרסמים בשבועות האחרונים עוד ועוד תחקירים על כשלי מערכת הביטחון במלחמה. רוב ההתייחסויות התקשורתיות לתחקירים עד כה עסקו בעיקר בהיבטים הפרסונליים – מי טעה, מי אחראי ומי צריך לשלם את המחיר. בנוסף, כל צד משתמש בתחקירים ככלי להוכחת עמדתו בעד או נגד "הקונספציה" ותפיסת העולם שלו. במאמר זה נרצה לדון בשתי שאלות עומק: כיצד ניתן לתחקר מבלי להיכשל בחוכמה שבדיעבד, והשאלה השנייה – האם יש בכלל עולם ללא קונספציה? המילה "קונספציה" הפכה לגסה בשיח הציבורי, אך האם באמת אפשר לפעול בעולם שבו אין שום מסגרת תפיסתית שמארגנת את המציאות?

הדרכת כתיבת תחקיר למרכזי ועדות של"ח מחוזיות

קל מאוד להסתכל לאחור ולפסול החלטות שהתקבלו, כשכבר ידוע לנו מה הייתה התוצאה. זו בדיוק חוכמה שבדיעבד – הנטייה האנושית לשפוט את העבר לא לפי המידע שהיה זמין בזמן אמת, אלא לפי התוצאה שהתבררה לנו מאוחר יותר. אבל אם ניכנע להטיה הזו, לא באמת נלמד דבר.

תחקיר אמיתי חייב לשאול מה היו הנתונים שהיו זמינים בזמן אמת, איך הם נותחו, ואילו מגבלות היו על מקבלי ההחלטות. חוכמה שבדיעבד מתרכזת בשאלה "איך הם לא ראו את זה?" – אבל זו שאלה שמובילה למשחק האשמות, לא ללמידה. קבלת החלטות תמיד מבוססת על קונספציה מסוימת, איזשהו דפוס מחשבה שדרכו מפרשים את המציאות. קונספציה אינה בהכרח בעיה, אלא אם היא אינה מאפשרת שינוי או אתגור מבפנים. לא השאלה אם הייתה קונספציה היא החשובה, אלא האם המערכת ידעה להעמיד אותה לבחינה מתמדת.

בכל כשל גדול, כולל במלחמות עבר, קל לראות בדיעבד שהיו סימני אזהרה. אבל בזמן אמת, המציאות אינה כה ברורה. תחקיר נכון לא עוסק באיך הכול נראה עכשיו, אלא בודק אילו כלים היו זמינים בזמן אמת כדי לאתגר את ההנחות ולהבין את הסכנות לפני שהתממשו. במקום לשאול איך לא זיהינו את האיום, צריך לשאול האם היה בכלל מנגנון שבדק את ההנחות שלנו.

כדי להימנע מחוכמה שבדיעבד, ניתן להשתמש בטכניקת חשיבה הפוכה – כלומר, לנסות להסביר גם את התוצאה ההפוכה ולבחון תרחישים שלא קרו. אם מעריך מודיעין בטוח שתרחיש מסוים לא סביר, עליו לשאול את עצמו אילו ראיות היו גורמות לו לשנות את דעתו. אם המערכת אינה מסוגלת לחשוב בצורה הזו, היא נעולה בתוך עצמה. אותו עיקרון עובד גם בתחקירים: אם מישהו אומר "ברור שהיינו צריכים לראות את זה", צריך לשאול אותו אילו נתונים בזמן אמת היו מחזקים את ההנחה ההפוכה. הדרך להימנע מהטיית החכמה שבדיעבד היא להציב שאלה קריטית: אם המערכת הייתה מחזיקה בדעה הפוכה – מה היה משכנע אותה שהיא טועה? אם אין תשובה ברורה, סימן שהמחשבה הייתה מקובעת מדי.

תחקיר לא אמור להיות תרגיל באיתור אשמים, אלא ניתוח מערכתי של תהליך קבלת ההחלטות. יש לבחון לא רק את השאלה מה היו ההנחות השגויות, אלא איך נבנו המנגנונים שאפשרו להן להחזיק מעמד בלי אתגור. איך זרם המידע בתוך המערכת? האם היו דעות שהושתקו? האם המערכת עודדה העלאת ספקות או חיזקה עמדה אחת בלבד? אם רוצים למנוע הפתעה בעתיד, צריך לבדוק איך מתקבלות ההחלטות בזמן אמת, ואילו סימנים נזנחים בדרך.

ישראל חוותה בעבר תחקירים שהיו חוכמה שבדיעבד, ומערכת הביטחון כבר שילמה מחירים על הפקת לקחים שטחית. תחקיר שאינו בוחן כיצד אפשר היה לאתגר את הקונספציה בזמן אמת – אינו תחקיר, אלא רציונליזציה בדיעבד. לא השאלה אם הייתה קונספציה היא החשובה, אלא האם המערכת ידעה להעמיד אותה לבחינה מתמדת. קונספציה תמיד תהיה קיימת, אך ההבדל הקריטי הוא האם היא נבדקת כל הזמן, או מתקבעת עד להפתעה הבאה. תחקיר טוב לא מחפש מי טעה, אלא איך גורמים לכך שבפעם הבאה נדע לראות גם את מה שכרגע נראה בלתי נראה.